משנת ארץ ישראל על משנה נדה ג׳:ג׳

3 המפלת שפיר – הוולד נמצא בזמן ההיריון ברחם אמו בתוך בועה שדופנה היא קרום ותוכנה מלא מי שפיר, בשלב הראשון מי השפיר הם ערבוב של דם האם והפרשות עובריות. זהו המצב עד לשבוע החמישה עשר להיריון. לאחר מכן, שתן העובר ממלא את הבועה.

4 העובר שוהה במהלך ההיריון בתוך השק המימי הזה, והחל בחודש החמישי לערך, שבו הוא מגיע לאורך שאינו מאפשר לו להישאר מתוח ברחם, הקטן ממידותיו, הוא מקופל ומכונס בתוך עצמו. השליה צמודה לרחם האם, וממנו יוצא קרום המלא מי שפיר, שבתוכו נמצא העובר מחובר בטבורו לשליה באמצעות חבל הטבור. הקרום המחזיק את מי השפיר נקרא בלשון המשנה סתם "שפיר", וכיום הוא נקרא שק מי השפיר, אם כי ייתכן שבמילה "שפיר" התכוונו חז"ל לכל מכלול הקרומים: מי השפיר וחבל הטבור. במהלך הלידה נפקע בדרך כלל קרום זה תוך יציאת מי השפיר החוצה, כך שבדרך כלל, לפחות בחלק האחרון של הלידה, העובר כבר אינו מוקף כולו קרום שלם ומי שפיר. לאחר הלידה מנתקים את חבל הטבור, ולאחר מכן יוצאת השליה עם חבל הטבור המחובר אליה. אין זה נכון שרק מהשלב שלאחר הלידה, שבו השפיר גולש מרחם האם הריק, הוא נקרא שליה, שכן השליה קיימת כבר מהשבועות הראשונים להיריון, וכן גם הקרומים ומי השפיר. הסבר זה יוכח בראשית המשנה הבאה, העוסקת בשליה ראו נספח רפואי, סעיף 18.

5 מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, אינה חוששת לוולד – אם הפילה האישה שפיר מלא נוזלים מכל צבע שהוא, ואפילו מים צמיגיים הנראים כאילו מלאי פירורים, ואין עדיין רקמות של ממש, אין זה ולד ואין זה דם נידה. המילה "לוולד" חסרה בעדי הנוסח הבבליים הטובים, ב-מ, ה, ז, וטיקן 110; וטיקן 127 אבל מופיעה בנוסחאות ארץ ישראל כ"י קופמן, מפ, מל. אמנם הנוסח היה נאה יותר לוּ היה כתוב "אינה חוששת" בלבד, אולם התמונה המתקבלת מעדי הנוסח מטה את הכף לכך שהמילה "לוולד" מקורית. עם זאת, כפי שהסברנו לעיל, האישה אינה חוששת כלל, לא לוולד ולא לדם נידה.

6 אם היה מרוקם, תשב לזכר ולנקבה – כאשר מופיעים בחומר ההפלה רקמות של בשר, תשב מתוך ספק פעמיים, לזכר ולנקבה, כחמור שבכל אחד מהם כפי שביארנו לעיל. זאת דעת רבי מאיר במשנה הקודמת, ולא נמסר אם יש מי שחולק עליו.

7 ההלכה חוזרת בספרא ללא חידוש תזריע, פרשה א, ו נח ע"א. כלל זה של "מרוקם" – מכיל רקמות בשר – חוזר במשנת כריתות: "המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם, והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה – מביאה קרבן ונאכל" א, ג, ומנגד במקביל למשנתנו: "אלו שאינן מביאות: המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים, שקצים ורמסים, המפלת יום ארבעים ויוצא דופן. רבי שמעון מחייב ביוצא דופן" כריתות א, ה, וכן במשנת בכורות: "והמפלת סנדל או שלייה ושפיר מרקם, והיוצא מחותך, והבא אחריהן – בכור לנחלה ואינו בכור לכהן" ח, ב.

8 מכיוון שהשפיר מתואר כמלא מים או נוזלים הדומים למים, אין לנו אלא להסיק שהכוונה היא למה שמכונה היום "שק מי השפיר" קרומים + מי שפיר, כפי שהוסבר לעיל. המונח "שפיר מרוקם" הוסבר בפי האמוראים כך שיתאים לתפיסת הקדמונים על היווצרות הוולד. לדעתם, האדם נוצר מראשיתו כאדם שלם אך קטן ירושלמי, נידה ג ג, נ ע"ד; ויקרא רבה יד, ח עמ' שיב; בבלי, נידה כה ע"א. שפיר מרוקם הוא שפיר שיש בתוכו עובר קטן ביותר שגופו המוקטן מכיל את כל האיברים, ועם זמן ההיריון הוא גדל עד שהוא מגיע לגודלו של עובר שלם. אמנם בשני התלמודים מוצג הסבר זה כאילו היה הסבר למונח "מרוקם" שבמשנה, אולם ייתכן גם שהתלמודים מביאים את ההסבר לגופו, כלומר, כך הם הבינו את התפתחות הוולד בניגוד לתיאורנו לעיל משנה ב, המתחיל בראשיתו כשלם, אלא שבמקורו לא היה זה הסבר למשנה אלא תיאור העומד בפני עצמו. זהו תיאור שאינו עולה בקנה אחד עם המידע המדעי המקובל היום. הווה אומר, לדעתנו אין בתלמודים הסבר הכרחי אלא תוספת מידע המשקפת את חוסר הידע של הרפואה הקדומה. אשר למילה "מרוקם", בפשטות משמעה שאם השק לא היה ריק אלא הכיל רקמות של בשר, ברור שזהו עובר, וכיוון שאי אפשר לדעת בשלבי היריון מוקדמים כל כך אם זהו זכר או נקבה, על האישה להחמיר ולשבת לזכר ולנקבה, כמבואר לעיל.

9 במקביל ידעו חכמים גם לומר "שאין שפיר אלא באדם בלבד" ירושלמי, נידה ג ג, נ ע"ד, וגם פרט זה אינו מדויק, ותמוה ביותר. ישנו מין, תת קבוצה במשפחת היונקים, ששמה Amniota, ובעברית: בעלי שפיר עוברי, אבל אין אלו חיות משק הבית המוכרות. ברם שפיר, מי שפיר ושליה יש גם לפרה. קודם לידת ולד הפרה יוצאים מי השפיר, העובר יוצא עטוף בקרום דק קרום השפיר, ולאחר זמן פולטת הפרה גם את השליה. הווה אומר, כל רועה שסייע בהמלטת פרה יודע שיש לה מי שפיר ושליה. תמוהה אפוא האמירה שרק לאישה יש שפיר ולפרה יש רק שליה. בעל פני משה מתרץ שאמנם יש לבהמה שליה, אבל אין היא סימן לוולד. פירוש זה מפחית מחומרת השאלה, אבל עדיין נותרת השאלה הפשוטה למה אין יציאת השליה סימן – הרי אינה יוצאת אלא בהמלטה! בפירוש מסכת בכורות הראינו שחכמים לא ידעו פרטים נוספים מחיי הבהמות, פרטים שכל רועה מאומן יודע ראו נספח רפואי, סעיף 20.

10 הצורה "מרוקם" מופיעה במשנה נוספת: "ביצת השרץ, המרוקמת – טהורה" חולין ט, ו. התוספתא מסבירה: "וכמה היא ריקומה? כדי שיראה שרץ מתוכה" חולין ח, כ עמ' 510. "ביצה מרוקמת", לפי התוספתא, היא אפוא ביצה שקליפתה שקופה ואפשר לראות דרכה את השרץ העוברי.

11 ראיית השרץ הופכת אותו קיים בעולם הממשי, ואף על פי שהוא נראה, אין זה מראה ברור, ועל כן איננו מטמא. קליפה שקופה היא תופעה רגילה בביצי תרנגולות ובכל בעלי החיים המטילים ביצים. היא נובעת מתזונה חסרת סידן, דבר הגורם לקליפה להיות רכה ושקופה. לפי זה, שפיר מרוקם הוא שפיר שקוף שבתוכו כבר צורת אדם או צורה אחרת כלשהי של רקמת חי או אדם. זהו עובר שכבר התהווה אבל טרם התהוו איברי המין שלו. שפיר שאינו מרוקם הוא שפיר שאין רואים בתוכו דבר משום שעוד לא נוצרו בו רקמות חיות ואין בו צבר תאים הנראה לעין. לפי המקובל כיום, העובר נוצר כתא בודד, אחר כך מתחיל תהליך התחלקות תאים, ובמהלך התחלקות זו נוצרים תאי האיברים השונים. את איברי המין אפשר לזהות מבחינה חיצונית החל בשבוע העשירי או האחד עשר לערך להיריון, אף שהמין נקבע כבר ברגע ההפריה ראו נספח רפואי, סעיף 3. במקרה זה, האישה הפילה את העובר בשלמותו בתוך קרום מי השפיר, ועדיין אי אפשר להבחין במינו המיועד. אפשר גם שהעובר הופל בשלב מפותח יותר אולם נמנעו לבדוק את מינו משום שבדיקה זו חייבה נגיעה בו, דבר שהכול ראו בו עיסוק דוחה ומאוס. קדמונינו לא הרבו לעסוק בחקר גופות ולפיכך לא הגיעו לחלק מהישג המדע בן זמננו. מובן גם מדוע אנשים שאין עיסוקם בכך נמנעו מחקירה פולשנית לגופות או לנפלים. בסוף המשנה הבאה נעמוד על אווירה זו של הלכה מחמירה שאינה מנסה לבדוק את המקרה לגופו את מין הוולד עקב חרדה או מיאוס ובוחרת לנקוט לחומרא.

12 במדרש המאוחר נתפס השפיר כאחד מסוגי הנפל: "אמר רבי אלעזר: אם ישהה אדם בקמין שעה אחת, אינו מת? ומעיה של אשה מרותחין, והולד נתון בתוך מעיה, והקב"ה משמרו שלא יעשה שפיר ושלא יעשה שיליה ושלא יעשה סנדל. ואין זה חיים וחסד? הוי 'חיים וחסד עשית עמדי' " ויקרא רבה פרשה יד ג, מהד' מרגליות עמ' שד. כיום מובן שהעובר אינו שוהה בסביבה רותחת אלא בסביבה של מים חמימים ונעימים, בטמפרטורה של כשלושים ושבע מעלות צלזיוס. כוונת המדרש היא שהגוף עלול להימוח במים ולהפוך מין "מרק".

13 אם כן, במקורות חז"ל שני הסברים לשפיר: או אחד מסוגי הפגיעה האפשריים בעובר או הנרתיק שהעובר מונח בו. ההסבר הראשון מתאים למשנת בכורות, אשר בה שפיר וסנדל כרוכים יחדיו, וההסבר השני מתאים יותר למשנתנו, אשר בה השפיר אינו נדון יחד עם הסנדל ועם פגעים אחרים.

14 בתוספתא מובא: "המפלת שפיר שלא מרוקם, רבי יהשע אומר: ולד, וחכמים אומרים: אינו ולד. ורבי ישמעאל ברבי יוסי אמר משם אביו: קורעין אותו. אם יש בו דם – הרי זה נדה; והבשר – הרי זה ולד" נידה ד, יב עמ' 645. משנתנו כחכמים, שרק שפיר מרוקם הוא ולד, ורבי ישמעאל ברבי יוסי מציע לברר מה ממלא את השפיר. מכאן עולות שתי מסקנות:

15 א. אישה יכולה להפיל שק שפיר שאינו מרוקם, כלומר, שק שפיר ריק, שאין בו עובר. במדע הרפואי בן ימינו דבר זה קרוי "ביצית ריקה", או בלשון הרפואית: Blighted Ovum. במצב זה, לאחר ההפריה נוצרים רק החלקים המייצרים בסופו של דבר את השליה ואת הקרומים אבל לא נוצרים החלקים שייצרו את העובר. מצב כזה מסתיים תמיד בהפלה.

16 ב. חכמים שבמשנה ובתוספתא מתנגדים לבדיקות. הם מעדיפים הלכה קבועה ללא תלות בבדיקה. האם הדבר נובע מחוסר האמון בבדיקות או מרתיעה מהן? ייתכן שהדבר נבע מהכרת המציאות: לא תמיד היה חכם באזור ולא תמיד אפשר היה לבדוק את העובדות.

17 רבי יהושע, חכמים בתוספתא ומשנתנו מסתייגים מהניסיון לבירור העובדות. עדיף להם להחמיר או להקל ובלבד לא לגעת ולחטט בשליה עם העובר. הספק לא דרבן אותם לבירור עובדתי אלא לקביעת הלכה אחידה. רק רבי ישמעאל ברבי יוסי העדיף את הבירור, ונשוב לכך להלן.